גברים, ומה שהם לובשים

1. אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בכל עוצמתו של הפתגם "הבגדים עושים את האדם" – אני, שהשאלה 'איך אני נראה' תמיד נראתה לי מעליבה – הרי אני כל כך הרבה יותר מאיך שאני נראה, וממילא עוד לא נולד הבגד שיוכל לרמוז ולו במשהו על עולמי הפנימי הרגיש והמורכב, עוד לא נולד הבגד שיעשה את האדם שאני, אז אתם יכולים להבין מדוע חשבתי שזה נורא שטחי להביט במראה לפני שיוצאים מהבית וכאלה,
אבל,
יום אחד,
בניו יורק,
בסוף הקיץ זה היה, השתנה לפתע מזג האוויר בצורה דרמטית שאף אחד לא ציפה לה, ואני הגעתי מהארץ מוכן לטווח שבין קיץ לסתיו, ופתאום נהיה כזה חורף שהרצים בסנטרל פארק היו רצים ומחבקים את עצמם מרוב קור, כזה חורף שההפקה של "חוק וסדר" מול המלון שלי – בניו יורק יש בכל רגע נתון,יש איזשהו רחוב שמצטלם ל"חוק וסדר" – חילקה קפה שחור לוהט לתיירים המתקהלים,

אז לא היתה ברירה, והייתי צריך להשקיע במלתחת חורף ניו יורקית, עכשיו ומיד, אחרת אי אפשר לצאת מפתח המלון.
והרמתי טלפון לידידה מברוקלין שמבינה בדברים כאלה, ותוך שעתיים הגחתי מרחם חנות עצומה ויפהפיה כשאני נראה כמו פול אוסטר ביום צילום למגזין אופנה שהחליט להקדיש גליון נושא לסופרים שיודעים להתלבש. תשמעו, בחיים לא נראיתי יותר טוב.
וזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי את כוחו של הבגד. כי חזרתי לרחוב שלי – לאותן מסעדות, לאותן חנויות, לאותו בית מלון, והיחס שקיבלתי היה לפתע כל כך, כל כך אחר, מלא כבוד והערכה ועניין, "מי זה הגבר המסתורי והמרתק הזה שמהלך בינינו?"
לפתע, כולם הנמיכו את קולם כשדיברו איתי. לפתע נשים שנראו כמו מרלן דיטריך הצעירה פלירטטו איתי. לפתע, המוכר בחנות הספרים המשומשים הראה לי עותקים חתומים של המינגווי.
ומאז לא חזרתי יותר לזלזל בשטחיות. או באופנה. שזה אותו דבר, אני יודע, אבל לעזאזל, זה עובד!

2. גברים ומה שהם לובשים. זה מתחיל בילדות: כל הפעמים שלקחו אותי למדוד מכנסי ג'ינס בשוק הכרמל, מכנסי GEE, שהיו הדבר הכי קרוב ל־LEE שילד מיד אליהו היה יכול להרשות לעצמו, והייתי צריך להידחק מאחורי דוכן הדגים מלוחים ולהתפשט –
אני, הילד שכתב ביומן הקריאה בכיתה ו' על 164 ספרים, כולל "מבוא לפסיכולוגיה של הילגרד ואטקינסון" –
אני?
בתחתונים?
מאחורי דוכן הדג מלוח?
בשביל ג'ינס מזוייף?

3. שלא לדבר עד כמה אנחנו שונאים שלא נוח לנו. שיהיה מכוער, שיהיה עם חורים, שייראה כמו משהו שהומלס הקיא, העיקר שיהיה נוח. ורק אז, בניו יורק, בעודי מסתובב כמו נסיך ספרותי גולה ועשיר, הבנתי את אלה שמוכנים לוותר על נוחותם כדי להיראות כמו האדם שהיו רוצים להיות. נשים, למשל. על עקבים, למשל. בשמלות שלוקח חצי שעה להיכנס אליהן ושעה לצאת מהן, למשל.

ואילו אנו, אם טיפה לוחץ בביצים, אם טיפה בית־השחי לא נושם, נשליך מאיתנו את הבגד הזה כאילו היה חיה מתה,כי "נוח לי" פירושו אני קיים, ו"לא נוח לי" פירושו אני שפוט של הנסיבות, ומי רוצה להיות שפוט? מיטב חברי הכנסת של ישראל ביתנו מנסים להימלט מזה בעוד אנחנו מדברים,

שלא לדבר על העובדה שגברים שמשקיעים מאמץ להיראות טוב, משקיעים את עיקר המאמץ בלהיראות כאילו לא השקיעו בכלל, כאילו גחו כך מרחם אימם, כי גבר שמתאמץ "להיראות טוב", הוא גבר שרוצה למצוא חן ולכן הוא לא ממש גבר, הוא נמושה שוויתר על כל ערכיו מאחורי דוכן הדגים המלוחים, הכל בשביל להיחשב למשהו שהוא לא – כאילו שלהגיד שקראת את הילגרד ואטקינסון בכיתה ו' זה לא להיחשב למה שאתה לא. ההבדל היחידי הוא בעיני מי אתה מנסה למצוא חן. "אתה חייב לשרת מישהו," אמר בוב דילן פעם. אז לעזאזל, לפחות שזה יהיה מישהו שווה.

4. חזרתי ארצה. ומיד לבשתי את הטריקו עם החורים, גם כי כדי להסתובב עם הבגדים שקניתי הייתי צריך לעבור לגור בחרמון,
וגם,
כדי להראות לעצמי שלא השתניתי. כי בסופו של דבר, אנחנו הכי צריכים להוכיח מי אנחנו, לעצמנו. כל האחרים? הרבה פחות מעוניינים בנו ממה שנדמה לנו.