בואו נדבר על זה: על מה מדברים ב"מעגלי השיח" שצצו ברחבת הבימה?

כיכר הבימה הפכה בית למעגלי השיח שמזמינים את העוברים ושבים לשוחח על המצב, למען אחדות העם כמובן. התייצבנו לסשן חפירות פטריוטי, הרבה הידברות לא יצאה מזה

מעגלי הידברות. צילום: בן קלמר
מעגלי הידברות. צילום: בן קלמר
13 באוגוסט 2014

אם תהיתם מה פשר השולחנות העגולים שצצו בשבועות האחרונים בכיכר הבימה, דעו שמדובר ב"מעגלי שיח לאיחוד העם", פרויקט של תנועת ערבות, שהחל עוד בימי המחאה החברתית וחזר לתל אביב ולנקודות נוספות ברחבי הארץ עם תחילת מבצע צוק איתן.

בהבימה מתכנסים כל ערב, בימי שני עד שישי, אנשים מכל הגילים והמינים כדי לשוחח. אבל על מה בעצם, ולמה? כשהסטטוס הסנטימנטלי שכתבה צופית גרנט בזכות המעגלים עדיין מהדהד בראשי, הגעתי לרחבת הבימה, ונתקלתי בחומה בצורה של חיוכים ובשלט גדול שנושא את הכותרת "מעגלי חיבור לאיחוד העם". לצדו ניצב דוכן שבו חילקו פעילים "לימונדת חיבור". מהר מאוד נוכחתי לדעת כי שפתם של הפעילים מושתתת לחלוטין על השורשים חב"ר ו־אח"ד, ושהם בטוחים שהם אשכרה הולכים לשנות את המדינה. "חביבי, זאת מהפכה!", הבהיר לי מארגן האירוע ארז אלון, גבר חביב למדי ושפוי למראה.

הצטרפתי לאחד השולחנות כדי לראות מקרוב איך נראית מהפכה: בכל קבוצה יושב מדריך שעבר הכשרה מטעם ערבות, וכמו דן שילון מנווט את השיחה לפי תכנים שכתובים לו בכרטיסיות. בשולחן שלי ישבו מדריכה ושבעה משתתפים. בדיוק כשהתיישבתי המדריכה ביקשה מאחד המשתתפים להקריא ציטוט קצת מלחיץ על סגולתו של עם ישראל מתוך הספר "מאור ושמש" (כפי שהתברר לי אחר כך, כיוון שהמדריכה לא זכרה), מאת הרב החסידי בן המאה ה־18 קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין.

אחרי שסיים להקריא ביקשה המדריכה לדעת "מה הכוח המיוחד שיש בעם שלנו?", שהתגלה לדבריה כל כך בבירור בימי המלחמה. הבחורה שלצדי קיבלה את מקל ההידברות, שרק מי שאוחז בו רשאי להרעיף מחוכמתו, והסבירה שאנחנו אכן עם סגולה ואור לגויים ושלא סתם שרדנו אלפי שנים. שאר החבר'ה במעגל הציגו השקפות אחרות; האחד טען שהייחודיות הזאת שאנחנו מתפארים בה מתנשאת והיא בעוכרינו, השני הסביר שהכוח שלנו זה גם המינוס שלנו, השלישית ציינה שבינתיים אנחנו דוגמה די רעה לגויים ושאנחנו חייבים לעשות חשבון נפש. לצדה ישב עולה חדש מארגנטינה שאמר שהוא אוהב את תחושת המשפחתיות שיש בארץ, שבכל משפחה יש ריבים וצעקות, אבל לא משנה מה – משפחה זו משפחה. הבחור האחרון – היפי מודרני בעל חיוך נוגה וכפכפים – דיבר ארוכות על חשיבות הנתינה ואהבת הזולת.

צילום: בן קלמר
צילום: בן קלמר

בשלב הזה השרביט הועבר שוב למדריכה, שנדמה שלא ממש הייתה קשובה להלך הרוח הספקני של הקבוצה, והיא שאלה: "למה כל העולם נגדנו, מה זו האנטישמיות הזאת? אז נכנסו לעזה ונלחמנו, מה קרה? תראו מה קורה במקומות אחרים והעולם שותק, אז אני רוצה לשאול אתכם: למה כל כך שונאים אותנו?". ילד על קורקינט ממונע שעבר על פנינו צעק לחברו "יא בן זונה!". שכנתי ניסתה להשיב לשאלה אך האוזן שלי הייתה כרויה לנער שדיבר בקול רם מאוד במעגל אחר ואמר ש"זה לא אנטישמיות, זה אנטי ציונות, וכבר אין ממש דבר כזה אנטישמיות אמיתית". יכול להיות שמתקיים כאן חוק המעגלים השלובים שמסנכרן בין כל הקבוצות, או שבאופן ערמומי כל השאלות מובילות לאותו דיון בדיוק?

במעגל כבר ממש לחצו עליי להגיד משהו, ונכנעתי. קשקשתי משהו על זה שלא כולם שונאים אותנו, על זה ששאלות מהסוג הזה מתַחזקות תחושה קורבנית, שההפגנות באירופה הן מוסלמיות בעיקרן וכולי וכולי. אחרי שהקאתי מעצמי קצת בפה, ניסיתי לברר אם חברי הקבוצה מסכימים איתי או בזים לי, אבל לא הגעתי להכרעה חד משמעית בעניין. כשהבחור שאחריי התחיל לדבר על "הקור" של האירופאים מול אותו "חום" ישראלי מפורסם, הבנתי שהפגנתי מספיק פטריוטיות ניו אייג'ית ליום אחד, אולי אפילו לחיים שלמים. שמתי פעמיי אל מעבר כביש לעבר נחמה וחצי, והפרצופים המוכרים שחיכו לי בתוכו. איזה כיף שלא צריך לומר שלום לאף אחד מהם.