אתם לא בסדר | עוזי וייל

כולם נהיו נזפנים. האמנים נוזפים בקהל, העיתונאים נוזפים בקוראים, אנשים סתם ברחוב, בעלי בתי קפה, חברי פייסבוק, ילדים בני שמונה נוזפים בילדים בני שש, נערות על אופניים חשמליים נוזפות בזקנים על הליכונים – הנזיפה היא הסקס החדש. או שמא הפורנו החדש? כי כמו פורנו, זה עושה נעים (נודע לי, ומנדיבות אני משתף), אבל לא מוליד ילדים: הנוזף איננו מצפה להקשבה,

או לדיון, או למחשבה חדשה שתצוץ בעקבות דבריו; די לו בעצם העובדה ששפך דלי של מים מלוכלכים על ראשו של מישהו אחר, טכניקה שנתקלתי בה לראשונה אצל גברת גברת שאקי, אחת הדמויות החשובות ביותר בילדותי ההולכת ומתרחקת, שהיתה מרוקנת דלי כזה בדיוק פעמיים בשבוע, כל שני וחמישי בתשע בבוקר, על כל מי שהיה חסר מזל מספיק לעבור ברחוב מתחת לחלונה, ולא היה מודע ללוחות הזמנים שלה –

גברת שאקי היתה העמנואל קאנט של המים המלוכלכים, יותר בגלל דייקנותה המפורסמת ופחות בגלל הפילוסופיה האישית שלה; אם היתה לגברת שאקי ביקורת היא לא נבעה מן התבונה הטהורה, אלא יותר מרגש שלילי עמום כנגד ההסתדרות והאשכנזים ובן גוריון, וביחוד כנגד הילדים שהיו מתקשרים אליה מהטלפון הציבורי מול קולנוע סינרמה, ומבקשים לדבר עם גברת קקי, מה שגרם לה לומר שוב ושוב:

״שאקי, שאקי, לא קקי, שאקי!״ –

המצטיין מכולם היה ג׳קי סיטון, שניחן ביכולת פנומנלית לשמור על פרצוף פוקר והיה מסוגל למשוך את השיחה איתה דקות ארוכות, ולבקש לדבר עם מר קקי, או עם בנה גידי קקי, או עם נכדתה היפה נעמה קקי – כולם אנשים אמיתיים, רק ששמם, כמו שהיתה חוזרת וצועקת, היה ״שאקי, שאקי, השם שלנו שאקי״ –

ולא היה לגברת שאקי האומללה שום מפלט לרגשות זעמה המצטבר חוץ מאשר שוב ושוב לנקות את הבית, ושוב ושוב לשפוך את המים בשעה תשע בבוקר על מי שעבר למטה. כך, ותסלחו לי מראש על העיקוף המילולי הארוך (או שלא, אתם מוזמנים לנטור טינה בלבכם ולנזוף בי בהזדמנות), מתנהגים כולם בזמן האחרון: לא רק פוליטיקאים וכותבי טורים, שמתפרנסים מזה, נניח. גם סופרים, מדענים, מוזיקאים, ספורטאים, שחקנים, אפילו רקדנים – הופכים ל״חשובים״ ברגע שהם מתחילים לנזוף בנושאי חברה/פוליטיקה/ צמחונות/קיפוח עדתי. למשל, אלבומה החדש והכה מדובר של ביונסה,

אכן מפגן מרשים ביותר של יכולת אמנותית, אך לאחר שזנחה את אלמנט התחת כמוטיב מרכזי ביצירתה, היא מקדישה שעה שלמה לנזיפה ארוכה אחת: בגברים, ובייחוד בבעלה, שהם לא בסדר. הם פשוט לא בסדר. ולמשל בוז׳י הרצוג,

שאלמנט התחת מעולם לא היה חזק אצלו, ואולי זו הסיבה שהוא נאלץ לקושש שאריות סקס אפיל על ידי נזיפה בשמאל על נטייתו הבלתי אלקטורלית לאהוב ערבים; ולמשל אייל גולן, שביטל את השתתפותו בהפגנה למען הגיבור מחברון, ונזף בנו ש״לצערי, חלק מהציבור לקח את זה למקומות של ערכים ודמוקרטיה״ (ואחר כך אומרים שישראלים לא מבינים בסאבטקסט! נראה כי עצם הקלדת המלה ״דמוקרטיה״ גרמה לו צער בלתי יתואר).

ונדמה שהדבר הכי נפלא שעולם הפייסבוק והטוויטר והטוקבקים והצדק החברתי איפשר לכולם, זה להשתחרר מהצורך להבין משהו בחיים, ופשוט להיות כמו גברת שאקי: לשפוך מים מלוכלכים מהמרפסת על כל מי שעובר במקרה למטה, ולהרגיש יותר טוב.

לכולם, יש לציין, חוץ מליאיר לפיד, ששעה לפני ליל הסדר שלח לי סמס ובו איחל, לי וליקרים לי, חג שמח וכשר. איחול כה לבבי ואישי שחשבתי לענות לו, אבל יחס אישי גורר יחס אישי: מיד דמיינתי אותו עומד ומגעיל כלים בחבית רותחת, ורק זה חסר לי, שיענה לטלפון ויכווה באצבע שמצביעה בכנסת, בגללי. אז תודה, יאיר, ותדע לך שזה מה שהכי ישראלי בעיני: היחס האישי. זה, ולקנות רשימות תפוצה מספאמרים בכספי המיסים שלי.