אמרו שטראמפ הכיר בירושלים, אבל לא אמרו את מי

 

*
באו, אמרו לי: עכשיו שארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל, מה תעשה עכשיו? אז אמרתי, אני אמשיך לאונן, אבל עם הרגשה שנעשה צדק היסטורי (אקי המאונן. ויש הסבר:)

*
הסבר: מכירים את הסיפור הזה על זה שאומר, "שלושים שנה אני חוטב עצים ואף אחד לא קרא לי ג'ק חוטב העצים, ארבעים שנה אני שותה בירה ואף אחד לא קרה לי ג'ק שותה הבירה, אבל פעם אחת אתה מזיין כבשה" –
זה לא היה ההסבר, זה היה רק לשאול אם אתם מכירים. אני רוצה לבסס קרקע תרבותית משותפת.
טוב, לא משנה,
בואו נגיד שאתם מכירים כי הרגע סיפרתי לכם את זה. אז מה שרציתי להגיד: זה לא שפעם אחת אוננתי, ומאז קוראים לי אקי המאונן. לא. זה לא המקרה (ויש הרחבה)

*
התחלתי עם התחביב הזה בערך בגיל 12, אחרי שראיתי ילד אחד בכתה תופס לילד אחר בביצים ומכאיב לו עד שההוא צרח בקול סופרן: "שהוא היה מלך!" (האוחז בביצים רצה לדעת מה התשובה לשאלה שכולם ידעו שתהיה במבחן, והיא: במה נודע דוד המלך?
ההדתה,
יש לציין,
התחילה אצלנו הרבה יותר מוקדם מאשר בשאר האומה, ולכן התשובה הזו התקבלה כנכונה, כי דבר אחד לא מספרים לכם על הדתה: היא הופכת את המבחנים בתנ"ך למאוד מאוד קלים. כל מה שמעניין אותם זה גישה חיובית לאמונה, פחות חשוב להם הפרטים. אם כי אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אז למה דווקא בהדתה מוותרים לו? (ויש בכל אופן:)

*
בכל אופן מאוד הטרידה אותי צעקתו המעונה של הילד שתפסו לו בביצים. ורציתי לדעת עד כמה זה כואב, אז ניסיתי בעצמי. למותר לציין שניסיתי בעדינות. כמו שאמא שלי היתה אומרת: לפני שקופצים לבריכה צריך לבדוק אם יש מים. שנים אחר כך, כשתפסה אותי מאונן על שער של חוברת בורדה עם מה שאני יכול רק לתאר כנכדה פוטנציאלית של אווה בראון סרוגה בצמר מכף רגל ועד ראש (אולי אחת מהדרכים בהן ניסו הגרמנים לכפר על עוונם, דרך מעט שולית יחסית להסכם השילומים), היא אמרה: מה אתה חושב שאתה עושה?
אז הזכרתי לה מה שתמיד אמרה: שלפני שקופצים לבריכה, צריך לבדוק אם יש מים.
אז היא אמרה: הגיוני. והלכה. היה לה הגיון משלה, לאמא שלי. כל יום כיפור היתה אוכלת חזיר, כי אמרה שזה הופך אותה ליהודיה כל כך רעה שאלוהים מתייאש ממנה, וכבר לא אכפת לו שהיא אוכלת. לא אמרתי שזה הגיון ברזל. יותר אלומיניום כזה, מתכופף (ויש חזרה לנראטיב:)

*
אז תשאלו: מה בכל זאת, אם כך, גרם לי להיקרא אקי המאונן? כי הרי אינני הראשון ולא האחרון שעושה את זה, אז מה זיכה אותי בהא הידיעה בז'אנר כה פופולרי?
נו, תשאלו, אני מרגיש שאתם מתים לדעת.
נגיד, אם היתה לכם ברירה בין לדעת את זה, לבין לדעת מה שוקל יותר, קילו ברזל או קילו נוצות – מה הייתם רוצים לדעת יותר? (ויש אכזבה:)

*
באמת? באמת?! איזה עלובים אתם. אם כל כך חשוב לכם, תעמדו מתחת לחלון שזורקים ממנו קילו ברזל וקילו נוצות, ותראו מה יכאב לכם יותר. אבל בסדר, אגלה לכם למה קוראים לי ככה (וסוף סוף ההסבר:)

*
כי יום אחד, כשהייתי בן 20, אמרתי: בסוף תראו שיהיו פה שתי מדינות. הרי אין ברירה אחרת, יחלקו את ירושלים ויהיה קצת בלגן אבל בסוף זה יסתדר, כי כמה זמן כל כך הרבה אנשים ימשיכו למות בלי סיבה? ואתם יודעים מה, אמרתי, אם זה לא קורה עד שאני בן חמישים – תקראו לי אקי המאונן.

עכשיו, מצד אחד זה באסה, כי עכשיו אני צריך להסתובב עם השם הזה; ומצד שני זה סבבה, כי השם הפרטי שלי בכלל לא אקי, אז אף אחד לא מזהה אותי; ומצד שלישי זה בכל זאת באסה, כי כך כך הרבה אנשים צריכים למות כל הזמן בלי סיבה. אם כי אני – ממש כמו ממשלות ישראל לדורותיהן – נוטה לקחת את הבאסה הספציפית הזאת בסבבה (ויש סיום:)

*
טה-דם! (סיום)